שיר

אלן גינזברג

מאנגלית: עיליי אשדות

 

מַשָּׂא הָעוֹלָם

     הוּא אַהֲבָה.

כָּפוּף לְעֹל

     הַבְּדִידוּת,

כָּפוּף לְעֹל

     חֹסֶר הַסִּפּוּק —  

 

     הַמַּשָּׂא,

הַמַּשָּׂא הַנִּשָּׂא עַל גַּבֵּנוּ

     הוּא אַהֲבָה.  

 

וּמִי יַכְחִישָׁהּ?

     בַּחֲלוֹמוֹת

הִיא פּוֹגֶשֶׁת

     בְּגוּף,

בְּדַעַת

     מְהַנְדֶּסֶת

נֵס,

     בַּדִּמְיוֹן

מִתְיַסֶּרֶת

     עַד הֻלַּדְתָּהּ

בְּאָדָם —    

 

מַבִּיטָה מִבַּעַד לַלֵּב

     מְשֻׁלְהֶבֶת בְּזַכּוּת —

שֶׁהֲרֵי מַשָּׂא הַחַיִּים

     הוּא אַהֲבָה.  

 

אַךְ אָנוּ נוֹשְׂאִים אֶת הַמַּשָּׂא

     בִּתְשִׁישׁוּת,

וְעַל כֵּן עָלֵינוּ לָנוּחַ

בְּחֵיק הָאַהֲבָה

     סוֹף כָּל סוֹף,

לָנוּחַ בְּחֵיק הָאַהֲבָה.  

 

אֵין מְנוּחָה

     נְטוּלַת אַהֲבָה,

אֵין שֵׁנָה

     נְטוּלַת חֲלוֹמוֹת

שֶׁל אַהֲבָה —

     הֵן טְרוּפָה, הֵן קַלָּה,

אֲפוּפַת מַלְאָכִים וּמְכוֹנוֹת,

מִשְׁאַלְתֵּנוּ הַסּוֹפִית

     הִיא אַהֲבָה —

לֹא מְסֻגֶּלֶת לְהִתְיַסֵּר,

     לְהִתְכַּחֵשׁ,

לֹא נִתֶּנֶת לַעֲצִירָה

     אִם נַכְחִישָׁהּ:  

 

הַמַּשָּׂא כָּבֵד מִדַּי  

עָלֵינוּ לָתֵת

לְלֹא תְּמוּרָה

    כְּפִי שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה

נִתֶּנֶת

    בִּבְדִידוּת

בְּכָל תִּפְאֶרֶת תּוֹעֲפוֹתֶיהָ.  

 

הַגּוּפִים הַחַמִּים

    נוֹהִים זֶה לָזֶה

בָּעֲלָטָה,

    הַיָּד נָעָה

לִקְרַאת אֶמְצַע

    הַבָּשָׂר,

הָעוֹר רוֹעֵד

    בְּאשֶׁר וְעשֶׁר

וְהַנְּשָׁמָה בָּאָה כְּדַרְכָּהּ,

    עוֹלֶזֶת לְנֶגֶד עֵינֵינוּ —  

 

כֵּן, כֵּן,

    זֶה מַה

שֶּׁרָצִיתִי,

    תָּמִיד רָצִיתִי,

תָּמִיד רָצִיתִי,

    לָשׁוּב

אֶל הַגּוּף                           

                                    שֶׁבּוֹ

    נוֹלַדְתִּי.

 

 

Song

Allen Ginsberg

 (Howl and Other Poems)

​

The weight of the world

   is love.
Under the burden
   of solitude,
under the burden
   of dissatisfaction

   the weight,
the weight we carry
   is love.

Who can deny?
   In dreams
it touches
   the body,
in thought
   constructs
a miracle,
   in imagination
anguishes
   till born
in human—

looks out of the heart
   burning with purity —
for the burden of life
   is love,

but we carry the weight
   wearily,
and so must rest
in the arms of love
   at last,
must rest in the arms
   of love.

No rest
   without love,
no sleep
   without dreams
of love —
   be mad or chill
obsessed with angels
   or machines,
the final wish
   is love
— cannot be bitter,
   cannot deny,
cannot withhold
   if denied:

the weight is too heavy

— must give
for no return
as thought
is given
in solitude
in all the excellence
of its excess.

The warm bodies
shine together
in the darkness,
the hand moves
to the center
of the flesh,
the skin trembles
in happiness
and the soul comes
joyful to the eye —

yes, yes,
that's what
I wanted,
I always wanted,
I always wanted,
to return
to the body
where I was born.