שינוי הינו מצב בו עלינו לאמץ עמדה ונקודת מבט חדשה או התנהגות חדשה.

שינוי מעצם טבעו גורר התנגדות. הטעם לכך איננו אישיותו המסוימת של האדם או בשל ניהול תהליך לקוי. מעצם טבענו האנושי אנחנו מבקשים יציבות ומתעבים אי ודאות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ההתנגדות לשינוי באה לידי ביטוי במספר אופנים: התכחשות לו או הימנעות מלשתף איתו פעולה; כעס ותוקפנות כלפי סוכן השינוי; עצב רב על האובדן של המקום הידוע והמוכר (גם אם היה קשה עבורנו); חרדה באשר לעתיד – האם המציאות העתידית תיטיב איתנו, האם תספק את צרכינו ועוד.

הנכונות שלנו להתגייס לשינוי מחייבת בראש ובראשונה הכרה בקיומה של בעיה והכרה בקיומה של דחיפות לפתור אותה. בלעדי הכרה שכזו התהליך ילווה בניסיון להוכיח את חוסר התועלת שבשינוי, להצביע על פגמיו וניסיון בלתי פוסק למנוע את התרחשותו (באופן גלוי או סמוי ובאופן מודע או לא מודע). לכן השלב הראשון וההכרחי בניהול שינוי הוא יצירת תחושת דחיפות (Sense of Urgency). זהו תהליך ארוך ולא קל. מרבית סוכני השינוי מדלגים עליו או מקצרים אותו. או אז מעצימים את ההתנגדות הטבעית שקיימת בתהליך מלכתחילה ללא קשר לאופי השינוי.

המשך התהליך כרוך בשתי פעולות שכדאי לנסות לקיימן יחדיו: האחת היא תמיכה רגשית ומתן לגיטימציה לביטויי כעס, אכזבה, דכאון ותוקפנות. ובמקביל להנכיח את משמעותו של המצב החדש, ולהגביר את הביטחון של האיש ביכולתו להצליח במצב החדש.

שינוי כרוך בשחרור הדרגתי של  היד שאוחזת בגדה אחת ואחיזה הדרגתית בגדה השנייה. דהיינו, שינוי הינו תהליך ולא קפיצה נחשונית וחדה ממצב למצב. לכן ניהול תהליך, ולא דחיפה או קפיצה, הינו תנאי לכך שתתרחש פרידה בריאה מהעולם הקודם ונכונות להשקיע מאמץ בהסתגלות לעולם החדש. ניסיון לדלג על המשמעות התהליכית יגרור קושי רב של האנשים ללכת את הדרך או להתנהגות אמביוולנטית בלתי פוסקת.

לצד העמדה התהליכית ישנה חשיבות גם בנחישות. סוכן השינוי נדרש לתת את מרחב האבל אך גם לקצוב אותו ולתת מסגרת ותהליך משימתי ברור למעבר לפרק הבא, וכמו כן לא להיבהל מהביטויים הרגשיים שכרוכים בו.

לעיתים, קולות ההתנגדות הינם גם קול התבונה. האיש שאמור לעבור את השינוי רואה היבטים בשינוי שסוכן השינוי איננו רואה. כך שלצד הנחישות נדרשת גם הקשבה עמוקה ונכונות ללמוד ולשנות את תוכנית השינוי תוך כדי מימושה.